פסק-דין בתיק ע"א 2362-08

השופט ישעיהו שנלר, אב"ד :

רקע ועובדות

1.         בפנינו   ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב- יפו (כב' השופטת תמר אברהמי) מיום 12.8.08 בת"א 32042/06.

במרכזו של הערעור משולש יחסים שקודקודיו הם: המערער, המשיבה ורשויות המס.

המערער, כך עולה מן העובדות שנפרסו בבית המשפט קמא, החזיק בשנים 1995 - 2002, במישרין ובעקיפין, בלמעלה מ-40% מהון המניות המונפק והנפרע של חברת תים תעשיות תוכנה בע"מ (להלן- חברת תים). חברת תים החזיקה אותה עת ב-40% מהון המניות המונפק והנפרע של המשיבה.

המערער, אשר היה, למעשה, "בעל שליטה" במשיבה, שימש בשנים 2001 - 2002 כיו"ר הדירקטוריון שלה, בשכר.

בימים 5.3.98, 28.10.99, ו-31.1.01 התקבלו החלטות בדירקטוריון המשיבה, שחלקן אף אושרו באסיפה הכללית, לפיהן הוקצו למערער אופציות לרכישת מניות המשיבה.

במהלך שנת 2001, מימש המערער חלק מהאופציות נשוא ההקצאה בימים 5.3.98 ו-28.10.99, ועשה כן גם במהלך שנת 2002 לגבי האופציות נשוא ההקצאה מיום 31.1.01.

ביום 19.2.03 חתם המערער על הסכם פשרה עם רשויות המס לגבי שנות המס 1999 עד 2001, ובו התייחסות להטבה המגולמת באופציות שמומשו בשנת 2001 (להלן - הסכם המערער).

כשנתיים לאחר מכן, לקראת סוף שנת 2005, בוצעה אצל המשיבה ביקורת ניכויים. בביקורת נמצא על ידי פקיד השומה כי המשיבה ניכתה מס בחסר, מהכנסתו של המערער ממימוש האופציות.

המשיבה חישבה את ההכנסה כהפרש בין מחיר מימוש האופציה לבין מחיר המניה במועד בו מסר המערער את הודעתו על רצונו לממש את האופציה, וביחס להפרש זה חישבה את המס שניכתה בזמנו. עמדת רשויות המס הייתה כי ההכנסה היא נגזרת מההפרש בין מחיר מימוש האופציה ובין מחיר המניה במועד בו שילם המערער את מחיר המימוש בפועל, הכנסה גבוהה יותר נוכח עליית מחיר המניות.

ביום 4.1.06 הגיעה המשיבה להסכם פשרה עם פקיד השומה (להלן - הסכם המשיבה), בעקבותיו שילמה לרשויות המס סך של 1,574,097 ש"ח (להלן - סכום הניכוי הנוסף).

2.         המשיבה דרשה מהמערער לשפותה בסכום הניכוי הנוסף, ומשסירב, הגישה המשיבה את תביעתה בפני בית-משפט קמא.

3.         המערער, העלה מספר טענות כנגד דרישה זאת ובכללן, כי לא היה מקום להסכם המשיבה, לאחר ששומתו הפכה סופית בהתאם להסכם המערער. עוד טען, כי ההסכם נחתם בחיפזון ושלא לצורך, מתוך אינטרסים אישיים של שותפו דאז להקצאת אופציות - ליפשס (להלן - ליפשס), אשר היה לו אינטרס להגיע להסכם המשיבה, על מנת שהדבר ישפיע על שומתו הוא.

עוד טען המערער, כי בין כך ובין כך, לא קמה לו חובת שיפוי כלפי המשיבה.

פסק דינו של בית משפט קמא

4.          נקודת המוצא של בית המשפט קמא הייתה, כי על המערער לשפות את המשיבה בגין התשלום שהועבר על ידה לרשויות המס, אלא אם ימצא טעם שלא להורות כן. נקודת מוצא זו נסמכה בעיקרה על סעיף 11 לתוכנית הקצאת האופציות לעובדי המשיבה, הקובע את חובתו של כל עובד שקיבל אופציות, לשפות את החברה בגין תשלומי המיסים בו תחויב בגין הקצאת או מימוש האופציות.

בית המשפט קבע כי הוראת סעיף 11 לתוכנית האופציות, היא הוראה מהותית וככזו היא חלה על המערער. בית המשפט דחה את טענת המערער כי חלק מהאופציות לא היו כפופות לתוכנית, כמו גם את הטענה כי התוכנית לא חלה על מנהלים בכירים, שכן המערער עצמו לא העלה במפורש את הטענה, כי המשיבה הסכימה לגלם עבורו את המס החל על הכנסותיו ממימוש האופציות.

כמו כן, נסמך בית המשפט קמא על הכלל בדיני המס, לפיו החבות המהותית בתשלום המס חלה על מקבל ההטבה, והמנכה במקור משמש כ"צינור" בלבד להעברת המיסים לרשויות.